נתניהו נגד אחמדינג'אד: כשהמסרים שונים לגמרי, אבל הגוף מדבר אותה שפה

מאת נדב וינוקור, מרצה ויועץ לשפת גוף ורטוריקה

בספטמבר 2012 עלו נתניהו ואחמדינג'אד לדוכן האו"ם בהפרש של יממה, עם מסרים הפוכים לחלוטין - אבל שפת גוף כמעט זהה.

שני מנהיגים, שני מסרים הפוכים - אבל שפת גוף כמעט זהה. תראו את זה במו עיניכם

בספטמבר 2012, בעצרת הכללית של האו"ם, עלו לדוכן הנואמים בהפרש של יממה בלבד שני מנהיגים שקשה לדמיין רחוקים יותר זה מזה מבחינה אידאולוגית: מחמוד אחמדינג'אד, נשיא איראן דאז, ובנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל. נתניהו נשא את מה שמכונה עד היום "נאום הקו האדום" (או "נאום הפצצה") - הנאום המפורסם שבו שרטט קו אדום על גבי תרשים פצצה, כדי להתריע מפני תוכנית הגרעין האיראנית.

התוכן של שני הנאומים היה מנוגד לחלוטין. אבל מי שמסתכל על הסרטון בלי קול, רק על התנועות והתנוחות - מגלה משהו מפתיע: שפת הגוף של שני המנהיגים, ברגעים רבים, נראית כמעט זהה.

איור המבוסס על רגע דיבור פומבי מול קהל בינלאומי, בהמשך לניתוח שפת הגוף של נתניהו ואחמדינג'אד במאמר (לצד התצלום האמיתי המופיע בהמשך הכתבה).

אותה שפה, מסרים הפוכים

שני הנואמים עומדים באותה תנוחה בדיוק מול הפודיום: מבט מופנה מטה אל הדפים שמונחים לפניהם, ידיים שמתעסקות בניירות או מסמנות בעדינות באוויר, ורגעים של השתהות לפני שממשיכים למשפט הבא. גם הקצב - השהיות מחושבות, האטה לפני נקודות מפתח - חוזר אצל שניהם, על אף שהמסר שכל אחד מהם מנסה להעביר לעולם הוא ההפך הגמור מהשני.

זו לא צריכה להפתיע אותנו יותר מדי - וזו בדיוק הנקודה. שפת הגוף היא שפה אוניברסלית. היא לא נולדת מהאידאולוגיה, מהתרבות הפוליטית או מהמסר שרוצים להעביר - היא נולדת מהמצב האנושי הבסיסי של עמידה מול קהל ענק, מצלמות מכל עבר, ותחושת האחריות הכבדה שנופלת על מי שעומד שם. שני אנשים, מרקעים שונים לחלוטין, שנמצאים באותו סוג לחץ בדיוק - עומדים מול העצרת הכללית של האו"ם, יודעים שהעולם צופה בהם - נוטים "לדבר" באותה השפה הפיזית, בלי שום קשר לתוכן שהם בוחרים להגיד.

חשוב לציין: מדובר במנהיגים בכירים שעומדים מול הבמה החשובה בעולם, ולכן ברור ששניהם עברו הכנה קפדנית לנאום - כולל עבודה מודעת על שפת הגוף שלהם, על התנוחה, על הקצב ועל האופן שבו הם רוצים להיתפס. גם ההכנה הזו, ולא רק תגובת הלחץ הטבעית, היא חלק מהסיפור: כשמדובר בגורמים בסדר גודל כזה, שפת הגוף כבר איננה רק אינסטינקט - היא עצמה כלי רטורי מתוכנן, בדיוק כמו המילים עצמן.

המסר האמיתי מאחורי ההשוואה

ההשוואה הזו לא נועדה לומר שאין הבדל בין השניים - ההבדל האידאולוגי והמדיני עצום וברור. אבל היא מלמדת אותנו משהו עמוק על שפת גוף עצמה: היא פועלת ברמה שקודמת לפוליטיקה, לדעות ולערכים. היא תגובה אנושית בסיסית למצב נתון - במקרה הזה, עמידה תחת לחץ מול קהל עולמי - ולכן היא נוטה להיראות דומה אצל אנשים שונים לחלוטין, כשהם ניצבים בתנאים דומים.

זו התזכורת החשובה מאחורי כל התחום של קריאת שפת גוף: היא לא מלמדת אותנו רק מה מישהו חושב או מאמין, אלא איך גוף אנושי מגיב, באופן טבעי ולא מודע, למצב שבו הוא נמצא - בין אם הוא עומד לצד ימין של המפה הפוליטית או בצידה השני.