→ חזרה לכל המאמרים

קשר עין: איך יוצרים אותו נכון בלי להיראות לחוצים או מטרידים

מאת נדב וינוקור, מרצה ויועץ לשפת גוף ורטוריקה

קשר עין נכון הוא לא תחרות על מי מסוגל להביט הכי הרבה זמן בלי להוריד מבט - זה איזון עדין בין מבט להפסקה קטנה ממנו, לפי הכלל של 80% קשר עין ו-20% הפסקה.

קשר עין נכון הוא לא תחרות על מי מסוגל להביט הכי הרבה זמן בלי להוריד מבט. הוא איזון עדין בין מבט לבין הפוגה קטנה ממנו - שגורמת לצד השני להרגיש שאותו רואים, ולא שבודקים אותו.

זה נשמע פשוט, וזה גם באמת פשוט - אבל רוב האנשים עושים את זה יותר מדי, או פחות מדי, ואף פעם לא עוצרים לשים לב לזה. אני מלמד את זה בהרצאות שפת גוף שנים, וזו אחת הנקודות שהכי מפתיעות אנשים: קשר עין הוא לא פרט קטן. הוא אחד הדברים הראשונים שהחום של מי שמולנו קורא בנו, עוד לפני שאמרנו מילה.

איור סגנוני של גבר ואישה יושבים משני צדי שולחן ישיבות ומקיימים קשר עין ישיר במהלך שיחה

איור המלווה את המאמר על יצירת קשר עין נכון - שיחה עם קשר עין ישיר ותחושת נוכחות הדדית.

למה הגוף שלנו כל כך רגיש למבט

יש סיבה לכך שקשר עין מרגיש כל כך חזק, גם כשאף אחד לא אמר כלום. מחקרים בתחום מראים קשר בין קשר עין לבין אוקסיטוצין - שמכונה "הורמון האמון", ומופרש אצלנו במצבים של קרבה וחיבור חברתי. במילים פשוטות: כשמישהו מסתכל עלינו נכון, הגוף שלנו מגיב עוד לפני שהראש הספיק להחליט אם אנחנו סומכים עליו - וזה עובד גם הפוך: קשר עין נכון גורם לנו להיראות בטוחים יותר בעצמנו.

קשר עין נכון לא רק גורם לצד השני להרגיש חיבור ויותר מוסמכותיים. זו הסיבה שבראיון עבודה, בפגישת עבודה או מול קהל, המבט שלנו עובד בשבילנו הרבה לפני שהמשפט הראשון יצא מהפה.

זה גם ההבדל שרוב האנשים מפספסים בין מנהיג לבין מישהו שרק מחזיק תפקיד ניהולי. שניהם יכולים להגיד בדיוק את אותם המשפטים. רק אחד מהם באמת מסתכל על האנשים שהוא מדבר איתם, ולכן רק אחד מהם באמת נשמע כאילו הוא מאמין במה שהוא אומר.

הכלל80% קשר עין, 20% הפסקה

גם כשאנחנו מדברים וגם כשאנחנו מקשיבים - הכלל שאני מלמד הכי הרבה הוא פשוט: לשאוף ל-80% קשר עין ו-20% הפסקה ממנו.

יותר מדי - איזה אחוז? קשר עין רצוף לגמרי, בלי הפסקה, לא מרגיש כמו חיבור אלא מרגיש כמו בחינה. 100% קשר עין נתפס כמלחיץ ואפילו כמטריד. ומצד שני, פחות מדי קשר עין משדר בדיוק את ההפך ממה שרובנו רוצים לשדר: חוסר ביטחון, ביישנות, תחושה שאנחנו לא ממש נמצאים בשיחה.

ה-20% הפסקה מהמבט חשובים מאוד - זה מה שהופך את הקשר עין לטבעי, במקום מאולץ: להסתכל הצידה לרגע, למטה, לכיוון אחר.

מה עושים כשזה לא בא בטבעיות?

הרבה אנשים מספרים לי שבדרך כלל קשר עין לא מהווה להם בעיה - עד שהם נכנסים לסיטואציה עם בוס בכיר, ריאיון עבודה, עמידה מול קהל. פתאום המבט הבטוח שיש להם ברוב הזמן נעלם, והם מוצאים את עצמם בורחים עם העיניים.

הנקודה הדמיונית - יש לזה טכניקה שעובדת כמו קסם, ואני נותן אותה כמעט בכל סדנה: להסתכל על "העין השלישית" - קצת מעל הגבות, בין העיניים. האדם שמולכם לא ישים לב להבדל, וירגיש שאתם מסתכלים לו ישר בעיניים.

זה אותו אזור שבו רוב השיחות מתקיימות, בין העיניים ומעליהן - זו פיזיקה של מרחק, לא פסיכולוגיה, מבחינת מי שמולכם. משתמשים בזה כנקודת פתיחה, ולאט לאט, עם תרגול, מורידים את המבט עד שקשר העין האמיתי מגיע לבד.

סוג הפער שאני עובד עליו בליווי אישי לפני ראיונות עבודה או פרזנטציות חשובות הוא בדיוק זה: לא ללמד מישהו להיות אדם שהוא לא, אלא לסגור את הפער בין הביטחון שיש לו באמת לבין מה שהוא מצליח להראות ברגע שיש לחץ - ולתת לו כלי אחר.

המיתוס שמי שלא מסתכל בעיניים משקר

אולי זו התפיסה השגויה הכי נפוצה שאני נתקל בה: "אם הוא לא מסתכל לי בעיניים, הוא משקר". זה נכון לפעמים, ולא נכון בהרבה מקרים אחרים - ולכן אי אפשר לבנות עליו מסקנה לבד.

יש הרבה סיבות לגיטימיות לכך שמישהו לא יוצר קשר עין: אי נוחות, לחץ, חוסר ביטחון, או סתם ביישנות. אנשים כאלה יימנעו ממבט ישיר גם כשהם אומרים את האמת.

ומצד שני - וזה החלק שפחות אנשים יודעים - יש גם שקרנים סדרתיים שלומדים בדיוק את הקלישאה הזו, ולכן דווקא מגבירים קשר עין בזמן שהם משקרים, כדי לשדר יותר ביטחון ואמינות. כלומר, גם קשר עין "יותר מדי" וגם "פחות מדי" יכולים להתכתב עם שקר, תלוי באדם.

המסקנה המעשית: לעולם לא לשפוט לפי סימן בודד. מה שכן שווה לבדוק הוא שינוי בקשר העין של מישהו לעומת ההתנהגות הרגילה שלו - יחד עם עוד סימנים, לא סימן אחד בפני עצמו. זה בדיוק ההבדל בין לקרוא שפת גוף נכון לבין לחפש קלישאה אחת ולהחליט על מישהו לפיה.

קשר עין בשיחות זום

בזום יש בעיה שאין בשיחה פנים אל פנים: אנחנו מסתכלים על הפנים של האדם השני על המסך, או עלינו עצמנו על המצלמה. התוצאה היא שמנקודת המבט של הצד השני, אנחנו נראים כאילו העיניים שלנו מופנות למטה - כמעט כמו שמסתכלים לרצפה.

הפתרון הוא להתרגל להסתכל ישר למצלמה, בעיקר כשאנחנו מדברים או מקשיבים באמת - וזה יוצר אצל הצד השני תחושה אמיתית של קשר עין, גם דרך מסך שטוח.

זו מיומנות שמתפתחת עם תרגול, לא הרגל טבעי - כי בן האדם לא הורגל לראות את מי שהוא רוצה לראות דרך נקודת המצלמה. וברגע שהיא כן נכנסת לכם להרגל, היא גם גורמת לכם להיראות הרבה יותר בטוחים, סמכותיים ואמינים בשיחת וידאו.

זה אחד הפערים שאני עובד עליו עם אנשים בהרצאות, בסדנאות שפת גוף וליווי אישי: לא הידע התיאורטי על שפת גוף, אלא ההרגל הפיזי - שכדאי לתרגל כדי שהוא יעבוד בשבילכם גם כשאנחנו בלחץ.

שאלות נפוצות

אין מספר קסם בשניות. הכלל הפרקטי הוא היחס: בערך 80% מהזמן קשר עין, ו-20% הפסקות קצרות ממנו - גם בדיבור וגם בהקשבה.

לא. יש הרבה סיבות שבגללן אנשים לא מסתכלים בעיניים - אי נוחות, לחץ, חוסר ביטחון, ביישנות. ויש גם שקרנים שדווקא מגבירים קשר עין. סימן בודד אף פעם לא מספיק.

מסתכלים ישר למצלמה, במיוחד כשמדברים או כשמקשיבים באמת - ולא על הפנים של הצד השני או עלינו עצמנו במסך. זו מיומנות שדורשת תרגול.

מתחילים מ"העין השלישית" - נקודת מבט דמיונית קצת מעל הגבות, בין העיניים - ולאט לאט, עם תרגול, מורידים את המבט לקשר עין אמיתי.

לא. קשר עין רצוף ב-100% מהזמן נתפס כמלחיץ ואפילו כמטריד. המטרה היא איזון, לא מקסימום.